כל אחד נולד עם לפחות תכונה אחת שהיא רק שלו. אני נולדתי עם אהבה לכלים וחפצים ישנים, ספרים , צבעים מכל הסוגים וטקסטיל. כשהייתי קטנה  ושאלו אותי את השאלה הרגילה : מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?
הפסקתי לשתף פעולה עם השואלים, כי הרגשתי שהתשובה שלי לא מובנת , מי היא הילדה המשונה שרוצה שתהייה לה חנות ספרים, צבעים וכלים ישנים? ולא רוצה להיות רופאה , עורכת דין או מדענית?

החיים נקפו, 
הפכתי לאדריכלית, ואת האהבה הזו, שמרתי לעצמי בלבד. ולכל מי שהיה סביבי והתחבר. 
שווקי פשפשים הפכו להיות לחלק בלתי נפרד ממסעותיי בעולם. 

ועוד לפני שהמודה להדריך טיולים וסדנאות ברחבי העולם פרצה, הכנסתי קומץ חברות טובות לדחף הנחוש הזה שלי.

שנים רבות משרד האדריכלים שלי עסק בבניית בנייני מגורים, תוספות על בניינים לשימור, וילות,

שיפוצים- הרבה שיפוצים (אני אוהבת שיפוצים, ואת רוחה הטובה של הפשטות)
,שהתחלפו בשנים רבות בשירות הציבורי והפרטי, התוודעות והתמקצעות בתחום הקיימות,
סיבובים בפוליטיקה, הפגנות, מחאות , דירקטוריונים בתעשייה אוירית ובביטוח לאומי, 
וכל מה שהיה הכי רחוק מלהסתכל על חפץ יפה ולדמיין אצל מי הוא היה? 
מי האישה שהוא היה טוב בעיניה? היא הייתה מאושרת? יופיו עשה לה נעים? יופיו שימח אותה כשהייתה עצובה ?
האהבה נשארה בליבי , אבל הייתה פרטית מאוד.
הזרעים לעשות עם זה משהו היו שם , נבטו  להם לאט, (ממש לאט).

ואז הגיע הקורונה.

בקורונה היה לי המון זמן בבית במושב , עשיתי מחדש הכרה עם כל היופי הזה שאספתי כל השנים.
ניקיתי אבק סידרתי את הבית מחדש, החברות התחילו לזרום, נעים אצלך הן אמרו. ספרי מאיפה? 
איך את מוצאת את הדברים האלה? הסיפור הזה שסיפרת עכשיו, הוא אמיתי? בבקשה תסכימי לתכנן לנו את הבית, אבל תעשי כמו אצלך, עם האנרגיות האלה והנשמה הזאת שמרגישים אותה בעור.

אבא שלי דידי עבר לעולם שכולו טוב והצריף הלבן שלו בחצר נשאר מיותם,

בכל פעם כשלא היה לי אויר, התכרבלתי במיטה שלו ,

בשמיכה הכחולה, ותוך כדי הגעגועים שלי אליו התחילה המלחמה. שהכתה אותי כמו את כולנו בצער כל כך עמוק. 
והבית שלי, החצר שלי, האוספים שלי הפכו להיות נחמה לרבים מאוד.
הטבע, השקט, זריקות הנועם הקטנות שנשים יודעות להעניק אחת לשנייה,
העוגות של רוזה, אמא שלי שאני אופה ומגישה בכלים היפים שהשאירה לי ובאלה שאספתי, 
הספרים שהשאיר לי אבא שלי, 
מרווים את הבדידות והכאב שתוקפים בתקופה הנוכחית את אהובי וגם את אלה שרק מזדמנים.

אז בואו לצריף של דידי. 
תוכלו לנשום שם ולהקל קצת על הלב

אדר' אורנה אנגל'